אינדקס
העונה הרביעית כבר התחילה והפעם בעונה טין אנג'לס הם השחקנים הראשיים.
חמשת החברה כבר לא צריכים מישהו שיגן עליהם, ישמור עליהם או יגיד להם מה לעשות,
כמו סיילו, פס, קמילו או ניקו. אין ספק שהם התבגרו.
כאן חמשת השחקנים והזמרים מספרים איך הם מרגישים על ההתבגרות המקצועית שלהם,
וכמה הם מופתעים מההצלחה שלהם בהרבה מקומות בעולם.
איך אתם מרגישים עכשיו כשהתחלתם את העונה הרביעית,
עם הניסיון שלכם וההתבגרות שלכם העונה?
גסטון: אני מרגיש שלמדתי המון, גם בעבודה וגם על עצמי.
היה לנו הרבה חופש באופן אמנותי בשביל ללכת ולנסות.
ועכשיו אנחנו מרגישים יותר בטוחים למעלה על הבמה.
וחוץ מזה, אנחנו כבר מכירים יותר את הפחד הזה ולמדנו לשלוט בו.
אני חושב שזכיתי בביטחון עצמי בכל השנים האלה.
לאלי: אני חושבת שיש התקדמות גדולה באופן המקצועי.
יום אחד שמעתי את הדיסק החדש שלנו יחד עם משפחתי וכולם אמרו לי שאלה לא נראים אנחנו, שהתקדמתי הרבה בהכול, בקולות, בדרך של לשיר.
ואני יודעת שהם יגידו לי את אותו דבר כשיראו אותי משחקת, כי יש פשוט הרבה אנשים מאחורה שהכינו אותנו בשביל שהיום נרגיש שבאמת גדלנו.
פיטר: אנחנו עובדים הרבה בשביל זה. ואנחנו לא נשארים עם מה שיש לנו.
הלכנו לשיעורי שירה, שיעורי משחק, שיעורי גיטרה.. תמיד אנחנו מחפשים יותר ויותר.
ניקו: לי, אישית, קרה לי שכל הזמן היו לי ומצאתי אתגרים חדשים,
דברים שאף פעם לא חוויתי ואחרים שמצאו חן בעיניי,
וברגעים האלו הייתי נלחם והייתי מתגבר עליהם.
ועדיין אני ככה.
מלהקליט דיסק, להיות למעלה על במה מול 15 אלף אנשים,
אלה לא דברים שנותנים לך בדרך כלל לעשות כשאתה מתבגר.
וכל זה היה בשבילי אתגר, ניסיונות.
והיינו צריכים להחליט להמשיך קדימה ולמדנו.
אאוחה: אני חושבת שהשינוי הגדול הגיע כבר מההתחלה של כל זה,
ועכשיו זה הביטחון שרכשנו.
אם נראה וידאו שלנו מלפני 4 שנים ואחד של עכשיו, ככה הכי רואים את זה,
היינו בקושי בני 14.
בכל החוויה הזאת, למדתם הרבה על האחרים?
לאלי: לגמרי, הם תמיד עוזרים לנו הרבה ואנחנו יותר מאוחדים משאלה הגיונית שמלפני הרבה זמן מאז שאנחנו ביחד ואנחנו מחוזקים כלהקה, אנחנו חמישה שזה מספר,לא?
ואנחנו כולנו שונים, אבל למדנו לראות ולהכיר מה כל אחד רוצה ומספק אותו.
ועכשיו אנחנו כמעט ומרגישים כבנאדם אחד
ניקו: את האמת שאנחנו אוהבים להיות קבוצה.
כי אנחנו תמיד תומכים אחד בשני, ואם אחד נתקע עם משהו,
יש את האחר שיציל אותו.
כיסינו הרבה אחד את השני
פיטר: אנחנו יודעים שיש מישהו תמיד לידינו.
זה יהיה מוזר כשנצטרך לעשות דברים בנפרד.
לאלי: אבל חסר הרבה זמן לזה!!
זה מדהים להרגיש שגדלנו ביחד עם הסדרה וביחד עם כל הקבוצה הזאת.
והקהל התבגר וגם השתנה, כמוכם.
גסטון: בדיוק , וזאת שמחה גדולה,
לראות שהם שם תמיד, מלווים אותנו.
ואתם מרגישים איזושהי אחריות?
אאוחה: אני חושבת שאנחנו,חמישתנו, מאוד בריאים ויש לנו הרבה אופי.
ויש ילדים שרוצים לחקות אותנו ויש אחרים שלא.
גסטון: זה נותן לנו נחת להיות חלק מההפקה הזאת.
אנחנו עוברים הרבה מצבים, וסיטואציות
במיוחד עם הדמויות שלנו ותמיד הכול נפתר בטוב,
וזה נותן לנו ביטחון.
איך אתם שולטים בנושא של הפרסום שיש לכם כאן וגם בעוד מקומות כמו ישראל וספרד,
איפה יש לכם הרבה מעריצים?
לאלי: אני חושבת שאנחנו קצת לא מודעים למה שקורה בעקבות הסדרה הזאת.
אבל לתפקידים הכי חשובים דואגים המשפחות שלנו שזה להשאיר את הרגליים שלנו על הקרקע
פיטר: אף פעם לא צריך להפסיק לעשות את הדברים שאתה עושה תמיד
בשביל לא לשכוח מי אתה.
אאוחה: לקחת את זה כמו חלק ממה שאנחנו עושים עכשיו.
כי אנחנו יודעים שכל זה מתישהו ייגמר,
זה לא שאנחנו נעשה את זה כל ימי חיינו.
אנחנו נהנים מאוד כל עוד עדיין זה קיים ויש לנו את זה.
ניקו: אני חושב שאחר כך נצטרך ללמוד דרכים אחרים להצלחה.
עכשיו אנחנו מתבגרים ויש את הצעקות, האדרנלין על הבמה.
ואחרי זה יגיעו דברים אחרים יותר רגועים, ושונים.
לאלי: מה שקורה לנו זה שככל שיש יותר הצלחה, אנחנו פחות יכולים להיות רגועים כי יש יותר עבודה.
כולנו רוצים את אותו הדבר, אנחנו כולם באותו צד.
איך אתם חיים עם הנסיעות למדינות אחרות במשך סיבובי ההופעות?
גסטון: זה מדהים, כי גם אנחנו לומדים הרבה, אנחנו מכנסים להכיר את המקומות שאנחנו מבקרים בהם.
וזה מאוד חזק מה שקורה עם האנשים.
כל זה פותח לך את הראש.
לאלי: זה מאוד קשה להסביר את ההרגשה, לדוגמה, להיות בישראל ולראות שהילדים שרים את השירים בספרדים ושהם צועקים לך שהם אוהבים אותך ואומרים לך שהם למדו מילים חדשות מהשירים. זה מאוד חזק בשבילי.
אאוחה: אנחנו תמיד בקשר עם המשפחות שלנו. אבל הכול מאוד משחרר עכשיו,
מיד עולה הכול ליוטיוב. כשהייתי בישראל היו לי כאבים חזקים בשן ולא רציתי לספר לאימא שלי בשביל שלא תדאג. אבל היא ידעה בכל זאת מהאינטרנט.
פיטר: הדברים האלה הם מדהימים או מה שקרה לי פעם עם ילד אחד, כאן,
שהוא ראה אותי ונשאר להסתכל עליי.
ואמר לי: איך עשית בשביל לצאת מהמסך? הוא הרג אותי מרכות.
ניקו:אנחנו מרגישים מאוד מפונקים מהמעריצים ועל זה אנחנו מודים להם המון,
כי אנחנו כאן בשבילם.
ועוד כמה דברים שבטח יעניינו אתכם.
-"נתקלו בפבלו אצ'ארי ובלאונרדו סברגילה
לא יכולנו להאמין שהם הכירו אותנו ותיעדנו הכול במצלמה", אמר ניקולס.
-במדריד, הזמר הבריטי, רובי וויליאמס, שהה באותו מלון שבו התארחו טין אנג'לס,
הוא יצא למרפסת בסוויטה שלו בגלל ששמע צעקות של מעריצים וחשב שהם צועקים בשבילו.
אבל הוא גילה שזה היה מכוון לחמשת המלאכים.
""זה היה בשבילכם", הוא אמר לנו. הסיטואציה הייתה נורא מצחיקה", סיפר גסטון.
-במאי מצפה להם הופעות חדשות בפרו, ונצואלה,פנמה, ברזיל.
"אנחנו הולכים מאושרים לכל מקום. אף פעם לא נאבד לנו החשק, אנחנו לא נשארים רגועים", אמרו הבנות.
-נרגשים לראות באוויר את העונה החדשה שבה הפעם אתם השחקנים הראשיים,
"ההיסטוריה עוברת המון שינויים,התפתחות, ואנחנו אוהבים את האסתטיקה החדשה.
אנחנו אוהבים נורא את מה שאנחנו עושים, אנחנו מעריצים של הסדרה שלנו".
לא פחדתם, שהייתם בישראל?
אאוחה: החברות שלי גם דאגו.
אבל כשהגעתי וראיתי עד כמה יפה היא ישראל לא יכולתי להבין ולהאמין
שבארץ הזאת יכולה להיות מלחמה, וטרוריסטים.
זאת הייתה חוויה נפלאה!
גסטן: לעולם!!
מה שקרה לנו זה שכשכמעט הגענו לישראל, והיינו במטוס סיפרו לנו ששבוע לפני זה, היה ניסיון לפיגוע בירושלים.
ונשארנו בוהים.
ניקו: נפלנו למציאות בביטחון שראינו סביב.
לכל אחד היה איש ביטחון צמוד אליו.
זאת אחת המדינות עם השמירה הכי גדולה בעולם,
הם לא נתנו לנו לעשות שום דבר בלעדיהם.
היינו בקומה אחת שסגרו אותה בשבילינו,
ולא נתנו לנו לרדת לקומה למטה.
יש ממש הרגשה של ביטחון.
פיטר: נבהלנו כשדפקו לנו ממש חזק במכוניות ואני לא אשכח בחיים שהבנות ואפילו האמהות שלהם שהיו עם תינוק ביד עצרו לפני המכוניות כדי שהמכונית תעצור ולא תמשיך לנסוע.
טירוף!
איזה הבדלים מצאתם בין הקהל הישראלי לקהל הספרדי?
ניקולס: שבישראל הקהל יותר צוהל, מעריץ, ושאנחנו הרבה יותר מוכרים שם.
ובספרד הם יותר רגועים, הם מכינים לנו מתנות אישיות והם מכירים אותנו ממש טוב, את חמישתנו.
גסטון: ואני חושב שבישראל הם ככה בכלל הביטחון המוגזם, ובגלל זה הבנות יותר אובססיביות,
שהם לא יכולות לגעת בנו והם רואים אותנו רק מרחוק.
אבל בחיים לא פחדנו.
אתם מאושרים במה שאתם עושים?
ניקו: האושר הוא נצחי לא קיים.
פיטר: אני חושב שכן. כי אם לא היינו מאושרים לא היינו עושים את זה.
לאלי: מה שקורה זה שכשאנחנו למעלה על הבמה אנחנו מאושרים.
ואם אתה לא אוהב את זה , אתה לא יכול לסבול את זה.
חברות שלי לפעמים לא מבינות את לוח הזמנים שלי,
ואת זה שאני מפספסת הרבה ימי הולדת..
מה שמשלמים לכם
גסטון: כן. אולי השאלה צריכה להיות מכוונת יותר אליהם (מצביע על פיט ואאוחה).
שהתחילו לשחק מוקדם. הם הלכו לבית הספר בבוקר, וכל יום אחה"צ הם היו פה..
לגמור את העבודות בבית הספר, סופי שבוע בתיאטרון. וזה היה הרבה.
אאוחה: הרבה אנשים שואלים אותי אם מפריע לי ששרפתי כמה שלבים.
ואת האמת שזה לא היה משנה כלום אם הייתי צריכה לחזור ולבחור:
לא נראה לי ששרפתי ופספסתי שום שלב,
אפילו שאני יודעת שיש לי חיים שונים מבנות שונות שהם בגיל 18 כמוני.
כבר קניתי את האוטו שלי והתנגשתי איתו פעמיים מאז שיש לי אותו (צוחקת).
אתם מודעים לזה שהרבה אנשים חושבים שאתם צעירים מיליונרים?
אאוחה: כן. חושבים שאנחנו מיליונרים ושאנחנו שוחים בבריכות מזהב.
יש הרבה חרטה על הכעס הזה שיש לך מכונית טובה.
פיטר: הטלויזיה היא כל כך משלה..ואתה רק שומע שבראד פיט זכה ב40 מיליון דולר,
יש אנשים שחושבים שיש לנו אחוזות, ברכות מזהב.. אני עובד 10 שעות ביום ואני לא משתווה אליו אפילו קצת.
אאוחה: האנשים רואים הכל בצבע ורוד. אבל יש הרבה מאמץ בכל זה
גסטון: אנשים חושבים שאנחנו מקבלים על כל תמונה או דיסק שנמכר כסף, וזה לא ככה.
יש הרבה מאמץ מאחורי כל הדברים האלה.
אאוחה: אז אל תגנבו מאיתנו, אנחנו לא עשיריםם.. בבקשה!! (צוחקת).
"כריס היא האימא השנייה שלנו"
במה אתם משקיעים את הכסף שאתם מרוויחים?
ניקו: בנסיעות. אני נסעתי לקליפורניה עם 7 חברים לטייל מסן דייגו עד לאס וגאס.
אאוחה: אני נסעתי לפינמר ולפואנטה דל אסטה וקניתי רכב.
פיטר: רומא, לונדון וגלס. פואנטה דל אסטה עם המשפחה.
גסטון:אני נסעתי לספרד, איטליה, ונצואלה ולחופי ארגנטינה.
לאלי: אני חוסכת כדי לקנות לי בית,
כי בכל יום אני חוצה את העיר כי אני גרה בבנפילד.
מה אומרת לכם כריס מורנה?
היא נותנת לכם עצות על הפרסום?
אאוחה: יותר ממה שיכולנו לבקש, היא גאה . היא כמו האימא השנייה שלנו.
מה אתם חושבים על מה שקרה עם ניני?
גסטון: לכריס יש הרבה הצלחה עם הרעיונות והסדרות שהיא עושה וזה מביא לכך שמישהו ירצה לעשות משהו דומה או לקחת כמה רעיונות.
ניקו: היא הייתה הראשונה שהציעה את הרעיונות האלה, הרבה צריכים לראות אותה ,
כי היא פתחה דרך, אז הם הולכים מאחוריה.
ראיתם את המחזה "התעוררות האביב"?
גסטון: אני אהבתי את זה מאוד. ראיתי את זה בניו יורק.
חמשת החברה כבר לא צריכים מישהו שיגן עליהם, ישמור עליהם או יגיד להם מה לעשות,
כמו סיילו, פס, קמילו או ניקו. אין ספק שהם התבגרו.
כאן חמשת השחקנים והזמרים מספרים איך הם מרגישים על ההתבגרות המקצועית שלהם,
וכמה הם מופתעים מההצלחה שלהם בהרבה מקומות בעולם.
איך אתם מרגישים עכשיו כשהתחלתם את העונה הרביעית,
עם הניסיון שלכם וההתבגרות שלכם העונה?
גסטון: אני מרגיש שלמדתי המון, גם בעבודה וגם על עצמי.
היה לנו הרבה חופש באופן אמנותי בשביל ללכת ולנסות.
ועכשיו אנחנו מרגישים יותר בטוחים למעלה על הבמה.
וחוץ מזה, אנחנו כבר מכירים יותר את הפחד הזה ולמדנו לשלוט בו.
אני חושב שזכיתי בביטחון עצמי בכל השנים האלה.
לאלי: אני חושבת שיש התקדמות גדולה באופן המקצועי.
יום אחד שמעתי את הדיסק החדש שלנו יחד עם משפחתי וכולם אמרו לי שאלה לא נראים אנחנו, שהתקדמתי הרבה בהכול, בקולות, בדרך של לשיר.
ואני יודעת שהם יגידו לי את אותו דבר כשיראו אותי משחקת, כי יש פשוט הרבה אנשים מאחורה שהכינו אותנו בשביל שהיום נרגיש שבאמת גדלנו.
פיטר: אנחנו עובדים הרבה בשביל זה. ואנחנו לא נשארים עם מה שיש לנו.
הלכנו לשיעורי שירה, שיעורי משחק, שיעורי גיטרה.. תמיד אנחנו מחפשים יותר ויותר.
ניקו: לי, אישית, קרה לי שכל הזמן היו לי ומצאתי אתגרים חדשים,
דברים שאף פעם לא חוויתי ואחרים שמצאו חן בעיניי,
וברגעים האלו הייתי נלחם והייתי מתגבר עליהם.
ועדיין אני ככה.
מלהקליט דיסק, להיות למעלה על במה מול 15 אלף אנשים,
אלה לא דברים שנותנים לך בדרך כלל לעשות כשאתה מתבגר.
וכל זה היה בשבילי אתגר, ניסיונות.
והיינו צריכים להחליט להמשיך קדימה ולמדנו.
אאוחה: אני חושבת שהשינוי הגדול הגיע כבר מההתחלה של כל זה,
ועכשיו זה הביטחון שרכשנו.
אם נראה וידאו שלנו מלפני 4 שנים ואחד של עכשיו, ככה הכי רואים את זה,
היינו בקושי בני 14.
בכל החוויה הזאת, למדתם הרבה על האחרים?
לאלי: לגמרי, הם תמיד עוזרים לנו הרבה ואנחנו יותר מאוחדים משאלה הגיונית שמלפני הרבה זמן מאז שאנחנו ביחד ואנחנו מחוזקים כלהקה, אנחנו חמישה שזה מספר,לא?
ואנחנו כולנו שונים, אבל למדנו לראות ולהכיר מה כל אחד רוצה ומספק אותו.
ועכשיו אנחנו כמעט ומרגישים כבנאדם אחד
ניקו: את האמת שאנחנו אוהבים להיות קבוצה.
כי אנחנו תמיד תומכים אחד בשני, ואם אחד נתקע עם משהו,
יש את האחר שיציל אותו.
כיסינו הרבה אחד את השני
פיטר: אנחנו יודעים שיש מישהו תמיד לידינו.
זה יהיה מוזר כשנצטרך לעשות דברים בנפרד.
לאלי: אבל חסר הרבה זמן לזה!!
זה מדהים להרגיש שגדלנו ביחד עם הסדרה וביחד עם כל הקבוצה הזאת.
והקהל התבגר וגם השתנה, כמוכם.
גסטון: בדיוק , וזאת שמחה גדולה,
לראות שהם שם תמיד, מלווים אותנו.
ואתם מרגישים איזושהי אחריות?
אאוחה: אני חושבת שאנחנו,חמישתנו, מאוד בריאים ויש לנו הרבה אופי.
ויש ילדים שרוצים לחקות אותנו ויש אחרים שלא.
גסטון: זה נותן לנו נחת להיות חלק מההפקה הזאת.
אנחנו עוברים הרבה מצבים, וסיטואציות
במיוחד עם הדמויות שלנו ותמיד הכול נפתר בטוב,
וזה נותן לנו ביטחון.
איך אתם שולטים בנושא של הפרסום שיש לכם כאן וגם בעוד מקומות כמו ישראל וספרד,
איפה יש לכם הרבה מעריצים?
לאלי: אני חושבת שאנחנו קצת לא מודעים למה שקורה בעקבות הסדרה הזאת.
אבל לתפקידים הכי חשובים דואגים המשפחות שלנו שזה להשאיר את הרגליים שלנו על הקרקע
פיטר: אף פעם לא צריך להפסיק לעשות את הדברים שאתה עושה תמיד
בשביל לא לשכוח מי אתה.
אאוחה: לקחת את זה כמו חלק ממה שאנחנו עושים עכשיו.
כי אנחנו יודעים שכל זה מתישהו ייגמר,
זה לא שאנחנו נעשה את זה כל ימי חיינו.
אנחנו נהנים מאוד כל עוד עדיין זה קיים ויש לנו את זה.
ניקו: אני חושב שאחר כך נצטרך ללמוד דרכים אחרים להצלחה.
עכשיו אנחנו מתבגרים ויש את הצעקות, האדרנלין על הבמה.
ואחרי זה יגיעו דברים אחרים יותר רגועים, ושונים.
לאלי: מה שקורה לנו זה שככל שיש יותר הצלחה, אנחנו פחות יכולים להיות רגועים כי יש יותר עבודה.
כולנו רוצים את אותו הדבר, אנחנו כולם באותו צד.
איך אתם חיים עם הנסיעות למדינות אחרות במשך סיבובי ההופעות?
גסטון: זה מדהים, כי גם אנחנו לומדים הרבה, אנחנו מכנסים להכיר את המקומות שאנחנו מבקרים בהם.
וזה מאוד חזק מה שקורה עם האנשים.
כל זה פותח לך את הראש.
לאלי: זה מאוד קשה להסביר את ההרגשה, לדוגמה, להיות בישראל ולראות שהילדים שרים את השירים בספרדים ושהם צועקים לך שהם אוהבים אותך ואומרים לך שהם למדו מילים חדשות מהשירים. זה מאוד חזק בשבילי.
אאוחה: אנחנו תמיד בקשר עם המשפחות שלנו. אבל הכול מאוד משחרר עכשיו,
מיד עולה הכול ליוטיוב. כשהייתי בישראל היו לי כאבים חזקים בשן ולא רציתי לספר לאימא שלי בשביל שלא תדאג. אבל היא ידעה בכל זאת מהאינטרנט.
פיטר: הדברים האלה הם מדהימים או מה שקרה לי פעם עם ילד אחד, כאן,
שהוא ראה אותי ונשאר להסתכל עליי.
ואמר לי: איך עשית בשביל לצאת מהמסך? הוא הרג אותי מרכות.
ניקו:אנחנו מרגישים מאוד מפונקים מהמעריצים ועל זה אנחנו מודים להם המון,
כי אנחנו כאן בשבילם.
ועוד כמה דברים שבטח יעניינו אתכם.
-"נתקלו בפבלו אצ'ארי ובלאונרדו סברגילה
לא יכולנו להאמין שהם הכירו אותנו ותיעדנו הכול במצלמה", אמר ניקולס.
-במדריד, הזמר הבריטי, רובי וויליאמס, שהה באותו מלון שבו התארחו טין אנג'לס,
הוא יצא למרפסת בסוויטה שלו בגלל ששמע צעקות של מעריצים וחשב שהם צועקים בשבילו.
אבל הוא גילה שזה היה מכוון לחמשת המלאכים.
""זה היה בשבילכם", הוא אמר לנו. הסיטואציה הייתה נורא מצחיקה", סיפר גסטון.
-במאי מצפה להם הופעות חדשות בפרו, ונצואלה,פנמה, ברזיל.
"אנחנו הולכים מאושרים לכל מקום. אף פעם לא נאבד לנו החשק, אנחנו לא נשארים רגועים", אמרו הבנות.
-נרגשים לראות באוויר את העונה החדשה שבה הפעם אתם השחקנים הראשיים,
"ההיסטוריה עוברת המון שינויים,התפתחות, ואנחנו אוהבים את האסתטיקה החדשה.
אנחנו אוהבים נורא את מה שאנחנו עושים, אנחנו מעריצים של הסדרה שלנו".
לא פחדתם, שהייתם בישראל?
אאוחה: החברות שלי גם דאגו.
אבל כשהגעתי וראיתי עד כמה יפה היא ישראל לא יכולתי להבין ולהאמין
שבארץ הזאת יכולה להיות מלחמה, וטרוריסטים.
זאת הייתה חוויה נפלאה!
גסטן: לעולם!!
מה שקרה לנו זה שכשכמעט הגענו לישראל, והיינו במטוס סיפרו לנו ששבוע לפני זה, היה ניסיון לפיגוע בירושלים.
ונשארנו בוהים.
ניקו: נפלנו למציאות בביטחון שראינו סביב.
לכל אחד היה איש ביטחון צמוד אליו.
זאת אחת המדינות עם השמירה הכי גדולה בעולם,
הם לא נתנו לנו לעשות שום דבר בלעדיהם.
היינו בקומה אחת שסגרו אותה בשבילינו,
ולא נתנו לנו לרדת לקומה למטה.
יש ממש הרגשה של ביטחון.
פיטר: נבהלנו כשדפקו לנו ממש חזק במכוניות ואני לא אשכח בחיים שהבנות ואפילו האמהות שלהם שהיו עם תינוק ביד עצרו לפני המכוניות כדי שהמכונית תעצור ולא תמשיך לנסוע.
טירוף!
איזה הבדלים מצאתם בין הקהל הישראלי לקהל הספרדי?
ניקולס: שבישראל הקהל יותר צוהל, מעריץ, ושאנחנו הרבה יותר מוכרים שם.
ובספרד הם יותר רגועים, הם מכינים לנו מתנות אישיות והם מכירים אותנו ממש טוב, את חמישתנו.
גסטון: ואני חושב שבישראל הם ככה בכלל הביטחון המוגזם, ובגלל זה הבנות יותר אובססיביות,
שהם לא יכולות לגעת בנו והם רואים אותנו רק מרחוק.
אבל בחיים לא פחדנו.
אתם מאושרים במה שאתם עושים?
ניקו: האושר הוא נצחי לא קיים.
פיטר: אני חושב שכן. כי אם לא היינו מאושרים לא היינו עושים את זה.
לאלי: מה שקורה זה שכשאנחנו למעלה על הבמה אנחנו מאושרים.
ואם אתה לא אוהב את זה , אתה לא יכול לסבול את זה.
חברות שלי לפעמים לא מבינות את לוח הזמנים שלי,
ואת זה שאני מפספסת הרבה ימי הולדת..
מה שמשלמים לכם
גסטון: כן. אולי השאלה צריכה להיות מכוונת יותר אליהם (מצביע על פיט ואאוחה).
שהתחילו לשחק מוקדם. הם הלכו לבית הספר בבוקר, וכל יום אחה"צ הם היו פה..
לגמור את העבודות בבית הספר, סופי שבוע בתיאטרון. וזה היה הרבה.
אאוחה: הרבה אנשים שואלים אותי אם מפריע לי ששרפתי כמה שלבים.
ואת האמת שזה לא היה משנה כלום אם הייתי צריכה לחזור ולבחור:
לא נראה לי ששרפתי ופספסתי שום שלב,
אפילו שאני יודעת שיש לי חיים שונים מבנות שונות שהם בגיל 18 כמוני.
כבר קניתי את האוטו שלי והתנגשתי איתו פעמיים מאז שיש לי אותו (צוחקת).
אתם מודעים לזה שהרבה אנשים חושבים שאתם צעירים מיליונרים?
אאוחה: כן. חושבים שאנחנו מיליונרים ושאנחנו שוחים בבריכות מזהב.
יש הרבה חרטה על הכעס הזה שיש לך מכונית טובה.
פיטר: הטלויזיה היא כל כך משלה..ואתה רק שומע שבראד פיט זכה ב40 מיליון דולר,
יש אנשים שחושבים שיש לנו אחוזות, ברכות מזהב.. אני עובד 10 שעות ביום ואני לא משתווה אליו אפילו קצת.
אאוחה: האנשים רואים הכל בצבע ורוד. אבל יש הרבה מאמץ בכל זה
גסטון: אנשים חושבים שאנחנו מקבלים על כל תמונה או דיסק שנמכר כסף, וזה לא ככה.
יש הרבה מאמץ מאחורי כל הדברים האלה.
אאוחה: אז אל תגנבו מאיתנו, אנחנו לא עשיריםם.. בבקשה!! (צוחקת).
"כריס היא האימא השנייה שלנו"
במה אתם משקיעים את הכסף שאתם מרוויחים?
ניקו: בנסיעות. אני נסעתי לקליפורניה עם 7 חברים לטייל מסן דייגו עד לאס וגאס.
אאוחה: אני נסעתי לפינמר ולפואנטה דל אסטה וקניתי רכב.
פיטר: רומא, לונדון וגלס. פואנטה דל אסטה עם המשפחה.
גסטון:אני נסעתי לספרד, איטליה, ונצואלה ולחופי ארגנטינה.
לאלי: אני חוסכת כדי לקנות לי בית,
כי בכל יום אני חוצה את העיר כי אני גרה בבנפילד.
מה אומרת לכם כריס מורנה?
היא נותנת לכם עצות על הפרסום?
אאוחה: יותר ממה שיכולנו לבקש, היא גאה . היא כמו האימא השנייה שלנו.
מה אתם חושבים על מה שקרה עם ניני?
גסטון: לכריס יש הרבה הצלחה עם הרעיונות והסדרות שהיא עושה וזה מביא לכך שמישהו ירצה לעשות משהו דומה או לקחת כמה רעיונות.
ניקו: היא הייתה הראשונה שהציעה את הרעיונות האלה, הרבה צריכים לראות אותה ,
כי היא פתחה דרך, אז הם הולכים מאחוריה.
ראיתם את המחזה "התעוררות האביב"?
גסטון: אני אהבתי את זה מאוד. ראיתי את זה בניו יורק.
